ליצן

הוא יצא החוצה לרחוב, על פניו היה מונח חיוך גברי כשחליפת הקאובוי עטפה את גופו, אקדחיו מונחים על ירכיו, מוכנים לשליפה. 

הוא הרגיש את הביטחון זורם אל עורקיו, מעלה בגופו את האדרנלין לרמות שלא יאומנו, יודע שהוא יכול לכבוש את העולם. 

רגלו יצאה מפתח הבית אל הרחוב ההומה, פוסעת בבטחה על המדרכה הנוקשה כשמולו פרץ לפתע בריצה ליצן גדול ומפחיד, דחף אותו הצידה בחוסר התחשבות ונעלם מעבר לפינה, מותיר אותו על הרצפה, פשוט אברים, פגוע בנפשו כשהדמעות נוטפות מעיניו, אקדחיו מוטלים לצידו כשנפלו מנרתיקיהם. 

רונן הרגיש מושפל כשנעמד על רגליו, אסף את אקדחיו מהרצפה ומיהר לביתו בשארית הכוחות הנפשיים שילד בן שש מסוגל לגייס לאחר שליצן השפילו באמצע הרחוב. 

את מראהו המפחיד של הליצן, הוא כבר לעולם לא ישכח.

 *** 

"אז למה אתה מתכוון להתחפש?", שאלה נורית. 

"אני לא יודע", ענה רונן. 

"אתה לא מתכוון להיות שוב קאובוי, נכון?", שאלה נורית, אשתו, "אתה כל שנה מתחפש לאותו הדבר, החברים כבר צוחקים עליך". 

"למה את היית רוצה שאני אתחפש?" 

"אולי לליצן?", הציעה. 

"ליצן?", אמר, מרגיש את הצינה עוברת בגופו, ממש כפי שהרגיש כל פעם שמישהו אמר זאת. 

"כן, אני חושבת שהגיע הזמן שתתמודד עם הפחד", ענתה אשתו שידעה על הסיפור של ילדותו. 

"אני לא יודע...", התחיל לומר בהיסוס. 

"תשמע, אפילו קניתי לך חליפת ליצן, היא בארון".

רונן הביט בה במבט מפוחד, "קנית לי חליפת ליצן?", שאל, אינו מאמין שעשתה זאת. 

"כן, למסיבה מחר בערב", ענתה נורית. 

"ואם אני לא ארצה ללבוש אותה?", שאל. 

"אתה לא חייב", ענתה, בקולה נשמעה האכזבה. 

רונן ניגש אל הארון ופתח אותו בחשש, שולף את התחפושת החוצה. הוא הניח את החליפה על המיטה ובחן אותה מרחוק. 

 הצבעים המעורבבים על החליפה נראו דווקא די מושכים, למרות שהריבועים הגדולים של הטלאים המדומים גרמו לו לצמרמורת קלה. 

 "זה בסך הכול בגד", אמרה נורית בזמן שחיבקה אותו מאחור, ידיה הצחורות מובלטות על חולצתו השחורה, דבר אשר תמיד הדליק אותו. 

"חכה, אני אביא את המסכה", אמרה ומיהרה לעבר הארון שוב, שולפת משם מסכה גדולה של ראש ליצן בעלת שערות צבעוניות. 

רונן נרעד בשנית והרגיש את שערות ידיו מזדקרות כלפי מעלה. 

 "קח, תמדוד!", ביקשה. 

רונן לקח באי רצון את המסכה ושם אותה על פניו. לפתע הרגיש מעין חמימות על פניו אשר השרתה עליו ביטחון. 

"נו מה אתה אומר?", שאלה נורית. 

רונן הוריד את המסכה מפניו ואמר, "טוב, אני אלך עם התחפושת הזאת!" 

"כל הכבוד, ידעתי שבעלי הוא הגבר הכי אמיץ בעולם!", אמרה נורית ונשקה לו. 

 *** 

יום לאחר מכן נורית ורונן התכוננו למסיבה. 

"אתה מסתדר?", שאלה נורית. 

"כן, הכול בסדר", ענה רונן שכבר הניח את החליפה עליו, מרגיש את הכרית שתפורה הייתה בתוך החליפה על בטנו, מוסיפה למראהו כמה קילוגרמים מיותרים. 

נורית לבשה תחפושת של נסיכה קסומה, בגדיה נוצצים ולבנים, מתמזגים עם עורה הצחור. 

"את כל כך יפה", אמר רונן. 

"אתה חמוד, אולי תשים את המסכה שאני אראה אותך מושלם בתחפושת?", הציעה. 

רונן הניח באי רצון את המסכה על פניו, מרגיש שוב את החמימות המוזרה משתלטת על גופו. הוא מיהר להוריד את המסכה כמה שניות אחרי שנורית אישרה את התחפושת. 

"הולכים?", שאל, לא בטוח כל כך כבר בהחלטתו להתחפש לליצן.

"כן, אני מוכנה", אמרה נורית. 

 *** 

"טוב, שים את המסכה וניכנס", אמרה נורית מחוץ לאולם המסיבה.

רונן הניח את המסכה על פניו וליווה את נורית פנימה.

בפנים האולם המה מאנשים שלבשו תחפושות שונות ומגוונות, אך כל הליצנים שהיו שם היו פחות מושקעים מהתחפושת שנורית רכשה.

"מאיפה קנית את התחפושת הזאת?", שאלה חברתם רינה את נורית.

"הגיע אלינו למשרד מישהו והציע אותה, היא מצאה חן בעיני, אז קניתי אותה", אמרה נורית.

"היא ממש מיוחדת", המשיכה להתלהב רינה, גורמת לרונן אי נוחות.

"הוא אמר שהיא עבודת יד, היא הייתה שייכת לליצן בקרקס", אמרה נורית, "או שלפחות זה הסיפור שהוא סיפר על מנת למכור אותה". 

 "ומה קרה שהוא מכר אותה לרוכל הזה?", שאלה רינה החטטנית.

"האמת שלא שאלתי, הוא נראה לי קצת מפחיד, אז פשוט שילמתי לו והוא הלך, המחיר שהוא דרש היה ממש בדיחה, הוא ביקש רק חמישים שקלים", אמרה נורית.

"זה הכול? תחפושות הרבה יותר פשוטות עולות מעל מאתיים", אמרה רינה, צליל של קנאה בקולה.

"אז היה לנו מזל", אמרה נורית, מסיימת את השיחה.

רונן הרגיש איך לאט לאט התחפושת כאילו מתאימה את עצמה לגופו, דבר שגרם לו להתפלא, בתחילה היא הייתה פשוט מונחת עליו, קצת תלויה ואילו עכשיו היא פשוט נצמדה לגופו בהתאמה מושלמת.

המסכה גם היא גרמה לו להרגיש בפנים בנוחיות, למרות משקלה הרב כשהחזיק אותה בידו.

"אתה בסדר שם בפנים?", שאלה נורית.

"מצוין, יפה שלי", אמר רונן מביט בה באהבה מבעד למסכה.

"ואתה חשבת שלא תסתדר", קנטרה אותו.

"את תמיד יודעת הכול", החמיא לה.

לפתע ראה ממולו קאובוי, שני אקדחים מונחים על ירכיו, מביט בו במבט מוזר.

רונן הניח את כוסו על אחד השולחנות ומבלי משים החל לצעוד במהירות אל עבר הקאובוי. 

הקאובוי ראה את הליצן המתקדם לעברו, אך לא הצליח לזהות מי נמצא מאחורי המסכה ולכן חיכה שיתקרב אליו ויציג את עצמו.

רונן שראה את הקאובוי עומד ולא זז, מביט בו, הגביר את הקצב ובעודו רץ במהירות, הכניס את כתפו אל תוך חזהו של הקאובוי המחופש, מעיף אותו אל הקרקע, גורם לו להשתטח כשאקדחיו עפים מנרתיקיהם אל בין רגלי הרוקדים.

"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?", התרעם הקאובוי מהקרקע.

רונן, אשר כבר לא שלט במעשיו, גיחך בקול חזק, המסכה מתעוותת על פניו בחיוך מפחיד. 

הוא הסתער שוב על הקאובוי השרוע, תוקע שתי אצבעות אל תוך עיניו ההמומות של האיש, שופך אותן החוצה, גורם לקאובוי לצרוח צרחה אדירה של כאב.

רונן לא הסתפק בכך, הוא לקח מאחד השולחנות לידו סכין שהיה שם לחיתוך עוגה ושיסף את גרונו של האיש, גורם לדמו להתפרץ החוצה בזרם אדיר על כל מי שסבב אותם. 

האנשים החלו להתעשת וניסו לתפוס את הליצן האלים, אך בטנו המרופדת ספגה את מכותיהם בקלות בזמן שהסכין המגואלת בדם המשיכה להתנופף סביב ולחתוך בבשר החי של כולם.

האנשים החלו לנסות לברוח מהמקום במהירות, אך הפתחים הקטנים יצרו צווארי בקבוק ליד הכניסות.

הליצן הזועם החל לתקוף את כל מי שסביבו, ללא הבחנה, המעטים שעדיין ניסו להלחם בו, נפגעו בצורה הקשה יותר, בעוד החליפה העבה והמרופדת מגנה עליו מפגיעה רצינית.

"רונן תעצור!", שמע לפתע את קולה ההיסטרי של נורית.

הוא הביט בפניה המפוחדים, בשמלתה הלבנה שגרמה לה להיראות כנסיכה מהאגדות, עורה הצחור מבהיק לעברו באורות המנצנצים.

"את! את אשמה בהכול!", צעק לפתע והסתער עליה, חסר רחמים, תוקע בה את סכינו האדומה פעם אחר פעם בכל אברי גופה השונים עד שקרסה אל בין ידיו חסרת חיים. 

לפתע התמוטט במקומו כאילו כל האנרגיה שהייתה בגופו נעלמה. 

אחד הסובבים אותם הניף כסא והנחית אותו על ראשו של רונן, מעיף את המסכה מראשו ופוגע בקרקפתו.

רונן התמוטט לרצפה, ראשו הוטח אל בטנה חסרת החיים של נורית. הדם אשר נטף מאחורי ראשו נזל על אחת מזרועותיה הצחורות של נורית, יוצר פסים אדומים על עורה. 

 ***

"לא ברור מה גרם לבחור להשתגע, כולם אמרו שהוא היה אחד האנשים הטובים שהכירו", אמר הבלש החוקר לפתולוג שבדק את הגופות שהגיעו מהמסיבה.

חליפת הליצן הייתה מונחת בפינת החדר, חסרת חיים.

"אני אבדוק ואתן לך את התוצאות", אמר הפתולוג.

"אתה עדיין צריך פה את החליפה?", שאל החוקר.

"כן, אני רוצה לקחת ממנה גם כמה דגימות", אמר הפתולוג, החברים שלהם אמרו שהיה לו פחד מליצנים.

"אני מבין", אמר החוקר, "אני אדבר איתך יותר מאוחר, להתראות".

"להתראות", השיב הפתולוג וחזר לעבודתו.

לאחר כמה דקות נפתחה הדלת שוב. "שכחת משהו?", שאל הפתולוג מבלי להרים את ראשו.

מכיוון הדלת לא הייתה תשובה.

הפתולוג הרים את ראשו והביט אל עבר הדלת, מגלה מאחוריו ליצן גדול מניף סכין מנתחים אל עבר גרונו. כל מה שהספיק לחשוב לפני שגופו נחת על הרצפה חסר חיים היה, 'איך לעזאזל התחפושת קמה לתחייה?' 

 *** 

פורים, לאחר שנה.

"תחפושת ליצן למכירה במחיר מציאה, חמישים שקל בלבד", הציע הרוכל את מרכולתו באמצע הרחוב.

העוברים והשבים הסתכלו על הרוכל המוזר והזקן חסר הגיל והמשיכו בדרכם.

"תחפושת ליצן למכירה, הייתה של ליצן אמיתי", המשיך הרוכל לפרסם את מרכולתו.

"אתה בטוח שזה היה של ליצן אמיתי?", שאלה הבחורה הצעירה את הרוכל.

"אני מבטיח לך באופן אישי", אמר הרוכל.

"אני בטוחה שהחבר שלי יאהב את זה", אמרה הבחורה ושלפה את ארנקה לשלם.

"אני בטוח שלא תתחרטי על הקנייה", אמר הרוכל כשחיוך גדול מרוח על פניו...