אבא - פרידה אחרונה

רפאל מאיר כהן ז"ל. 20.1.2021 - 19.6.1935 

הטלפון צלצל... 

עניתי, לא מוכן למה שהולך להגיע. 

"הי אמא, מה קורה?" 

 "החזירו את אבא שוב לבית החולים", ענתה אימי בקול עייף. 

אבא יצא מבית החולים לפני שלושה ימים לאחר שהיה מאושפז עם קשיי נשימה לאחר חיסון ראשון של הקורונה במשך ארבעה ימים. 

"שוב פעם?", שאלתי בחשש. 

"כן, הוא עדיין במיון מחכים לראות מה יהיה, כנראה יחזרו אלינו בעוד מספר שעות כמו בפעם הקודמת", ענתה אימי. 

"הבנתי, יהיה בסדר אמא", אמרתי לה בעוד בתוכי הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות. 

"נדבר אחר כך", ענתה ולאחר פרידה קצרה ניתקה את הטלפון. 

השעות חלפו לאיטן וההרגשה הרעה לא עברה. 

הטלפון צלצל שוב... 

"כן אמא, מה קורה?", שאלתי בדאגה. 

"העבירו אותו לטיפול נמרץ במחלקת קורונה", ענתה בקול שבור. 

"מה מחלקת קורונה? הרי שיצא מבית החולים הם בדקו אם יש לו קורונה ויצא שלילי", לא הבנתי מה קורה. 

"הם אמרו שהוא כבר עם קורונה מתקדמת, כנראה הבדיקה הקודמת לא הייתה מדויקת, עכשיו התחילו לבצע בדיקות קורונה לכל בית האבות שבו היה בגלל המקרה שלו", ענתה אימי. 

"אפשר ללכת אליו?" 

"אין כניסה למחלקה הזו, הם התקשרו לאחיך, הם כל יום מתקשרים ומודיעים מה מצב החולה", ענתה אימי. 

"הבנתי", אמרתי ולא הבנתי כלום עדיין. 

הטלפון צלצל... 

אחי היה על הקו. 

"מה קורה?", שאלתי מיד. 

"התקשרו אלינו שהמצב לא טוב ואם אנחנו רוצים לבוא לראות אותו, אפשר ביום חמישי בבוקר, אבל רק שני אנשים", ענה לי בחשש. 

"טוב, אני מגיע אתך", אמרתי מיד. 

"טוב, זה יהיה כנראה בעשר בבוקר". 

"להתראות". 

יום שלישי הטלפון צלצל... 

אחי על הקו. "התקשרו עכשיו מבית החולים, המצב קריטי, כנראה סופי, שאלו אם נוכל להגיע תוך שעה, תתכונן אני מגיע לאסוף אותך", עדכן אותי אחי. 

"טוב", עניתי כשכולי חושש מבפנים. 

לאחר חצי שעה הגענו לבית החולים, מחפשים את מחלקת הקורונה שהתברר שנמצאה בקומת המרתף מינוס שלוש. 

יצאנו מהמעלית וגילינו שבעצם סגרו את החניון התת קרקעי והפכו חלק ממנו למחלקה סגורה. 

פנינו לשומר ואמרנו שבאנו לבקר את אבינו. 

"אין ביקורים במחלקה עכשיו", ענה השומר, אינו מבין מאין באנו פתאום. 

"אמרו לנו שהמצב קריטי והזמינו אותנו במיוחד", עניתי לו מנסה לשמור על יציבות בקולי. 

"אני אבדוק", ענה וקם להיכנס למחלקה כדי לבדוק את העניין. 

לאחר מספר דקות יצא אלינו ואמר שמישהו ייצא אלינו עוד מעט, עדיין לא הבנו מה קורה, אך מידי פעם ראינו אנשים שיוצאים עם בגדים של בית חולים. 

עברו עוד עשר דקות ויצאה אלינו רופאה. "שלום, אני הרופאה של אבא, אני רוצה לעבור אתכם על כמה דברים לפני שניכנס", אמרה לנו במבט עצוב, "קחו בחשבון שזה כנראה הביקור האחרון שלכם לראות את אבא, המצב שלו קריטי וכנראה לא יחזיק עוד הרבה זמן". 

הבטתי עליה לא ממש מצליח לעכל את מה שהיא אומרת לי, גם אחי עדיין התקשה לקבל את הבשורה. 

"לפני שניכנס, אתם צריכים להוריד את כל הבגדים וללבוש את הבגדים שאתן לכם", המשיכה הרופאה להסביר, "את כל הציוד שלכם תכניסו לשקית גדולה והניחו ליד השומר", סיימה. 

הלכנו עמה לעבר המלתחה, מרגישים שהמצב סוריאליסטי כמו בסרט רע. 

הורדנו את בגדינו ולבשנו מדים של בית החולים, אורזים את הציוד בשקית, כשכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה מתי אראה את אבא והסיוט הזה ייגמר. 

יצאנו החוצה והבנו שעוד לא סיימנו את התהליך. 

נכנסנו עם הרופאה לחדר אחר בו קיבלנו חלוקים גדולים שעטפו את גופנו, שקיות ניילון שעטפו את הנעליים, ברדס שכיסה את ראשינו מלבד פתח קטן לפנים שאותו כיסינו עם מסכה צמודה שהשאירה רק את העיניים חשופות. 

מעל כל זה שמנו מגן פלסטיק וכפפות לידיים. 

לפתע הרגשת מחנק עטפה אותנו וחום עז והיה ממש קשה לנשום מבעד לכל המעטפת הזו. 

"טוב, אנחנו מוכנים להיכנס", אמרה לבסוף הרופאה לאחר שהייתה מרוצה מהלבוש ובדקה שהכל תקין. 

"אני שוב מזכירה לכם שאבא במצב קריטי וזהו כנראה הביקור האחרון שלכם", לא שכחה להזכיר שוב את העובדה הנוראה שהתחילה לשקוע במעמקי המח והלב התחיל לכאוב. 

הגענו אל סט הדלתות הראשונות שנפתחו בעזרת קוד שהרופאה הקלידה. 

נכנסנו פנימה וחיכינו שהדלתות יסגרו על מנת שהרופאה תוכל לפתוח את סט הדלתות הפנימיות. 

באותו הרגע הרגשתי כמו צוללן שנכנס לצוללת לאחר ששהה בתוך המים, במיוחד בגלל החליפה שחנקה אותי והקשתה על הנשימה. 

נכנסנו אל תוך המחלקה והסתכלנו מסביב, מיטות עם חולים במצבים שונים, חלקם מחוברים למכשירי הנשמה חלקם יושבים ליד מיטתם, עשרות מיטות בשטח גדול וביניהם מסתובבות דמויות עטופות כמונו שעוברות ומטפלות בהם. 

המיטה של אבא הייתה ממוקמת במרכז המחלקה, אבא שכב, פיו פתוח לרווחה כפי שנהג לישון, מחובר למכונת חמצן באפו ומוניטורים על ידיו עם צינור אינפוזיה בידו. 

"קחו בחשבון שאנחנו מנסים להקל על הכאב שלו כמה שיותר, אז הוא מקבל מורפיום שגורם לו להיות רדום רוב הזמן", אמרה הרופאה. 

"הוא מתפקד ומדבר?", שאלתי אותה. 

"אני החלפתי את הרופא המטפל הקודם, אז אני לא באמת יודעת, בכל מקרה בזמן שאני הייתי פה הוא לא ממש תפקד או דיבר", ענתה, "פשוט תהיו איתו". 

לאחר שבדקה את מצבו ווידאה שהכל מחובר ועובד, סגרה עלינו את הווילון, מוודאת להשאיר פתח שהמצלמות יוכלו לעקוב ולראות שהכל תקין ונפרדה מאתנו, אמרה שתחזור בהמשך. 

הסתכלנו על אבא ששכב שם ללא תזוזה, פיו פתוח לרווחה ואינו מגיב. 

"אבא, אתה שומע אותנו?", קראנו אליו. 

"אבא אנחנו כאן איתך". 

"אבא, אנחנו אוהבים אותך". 

"אבא, תגיד משהו, תראה שאתה יודע שאנחנו כאן". 

"אבא, אתה שומע אותנו?"

 "אבא, אנחנו אוהבים אותך". 

"אבא, זה אני, באתי אליך". 

"אבא, תענה לי". 

"אבא..." 

"אבא, אני צריך אותך". 

"אבא, תחזור אליי". 

עשרים דקות חלפו, כל הקריאות לא עזרו, אבא לא זז. 

המוניטור הראה שהדופק סדיר בין 97 ל 99 בלי קפיצות. 

הדמעות כבר עלו למעלה וזרמו החוצה, לא יכולתי לראות דבר מבעד לאדים שהצטברו על המסכה. 

"אבא, תענה לי, אני צריך אותך..." 

"אולי נלך, הוא לא מגיב וקשה לי לנשום", אמר לפתע אחי שמשקפיו מלאות האדים מנעו ממנו לראות גם כן. 

לא רציתי לעזוב, לא ככה, לא רציתי להאמין שככה אזכור את אבא בפעם האחרונה. 

אחות הביאה בדיוק את מגש האוכל של אבא, מעדן, גבינה לבנה, צלחת דייסה. 

אח שלי התחיל לחפש במבטו את הרופאה כדי לבקש לצאת החוצה. 

"תגעו בו, תלטפו אותו, תנו לו לאכול", שמענו לפתע את אחד החולים שישב מעבר למעבר מולנו. 

"הוא מתעורר?", שאלתי בפליאה לרגע. 

"כן מידי פעם הוא מתעורר ואוכל ואפילו מבקש מים", ענה לי. 

"אנחנו לא הולכים לשום מקום", אמרתי לאחי, "אבא צריך אותנו עכשיו!" 

החזקתי את ידו של אבא, לוחץ אותה, מלטף את ראשו. "אבא אתה שומע אותי? אבא, אני כאן!", אמרתי בכל חזק יותר לוחץ על ידו החמה והטובה, היד שליטפה אותי כל כך הרבה פעמים כשהייתי זקוק לו. 

לא הפסקתי לחזור על הקריאות תוך כדי ליטופו כשאחי מלטף אותו וקורא לו מהצד השני של המיטה. 

לא ויתרתי והמשכתי, והמשכתי, והמשכתי.... 

לפתע הרגשתי לחיצה חוזרת מידו החמה, ועוד אחת, ועוד אחת. 

"אבא, אתה שומע אותי?", קראתי שוב. 

"כ...ןןן", ענה לי אבא בקול חלוש, בקושי נשמע כשהוא עדיין שוכב ללא תזוזה עם עיניים עצומות. 

דמעות עלו שוב בעיני, אבא ענה לי, הוא עדיין אתנו. 

ליטפתי את ראשו והתחלתי לשיר לו תוך כדי ליטוף ראשו את השיר שתמיד שר לי כשרצה להגיד לי עד כמה הוא אוהב אותי. 

You are my sunshine, my only sunshine you make me happy when skies are gray, you’ll never know dear, how much I love you, please don’t take my sunshine away 

"אבא, אנחנו אוהבים אותך" אמרנו לו שוב. 

אבא לחץ לי על ידי שוב, מסמן לי שהוא שומע אותי, על פניו הייתה רגיעה בזמן שליטפתי אותו. 

"אמא מתגעגעת וצריכה אותך, תישאר אתנו". 

אבא השמיע כחכוך בגרונו, מנסה להגיד משהו. 

"אבא אתה בסדר? אתה יכול לנשום?" 

"כן", ענה קצת יותר ברור לאחר מאמץ. 

"אתה רוצה לאכול משהו?" 

"כן", ענה שוב ואפילו הנהן קלות בראשו. 

אחי לקח את המעדן ושם על הכפית מנה. 

"תשים פחות, שלא ייחנק", אמרתי לו, זוכר את הפעם הקודמת שהאכלתי אותו בבית החולים וכמה היה קשה לו לבלוע גם אז. 

התחלנו להאכיל את אבא שעיניו עדיין היו עצומות. 

אחי האכיל אותו ואני כל פעם הייתי אומר לו לפתוח את הפה כשהמנה הבאה מגיעה והוא ציית ואכל בעודי מנקה את פיו ממה שנזל הצידה עם המגבת. 

לפתע פתח אבא את עיניו, הן היו מעורפלות מאד, כנראה מכמות המורפיום שזרמה בדמו. 

אבא סיים עם המעדן וניסינו לתת לו דייסה אותה לא רצה. 

לאחר מכן אכל מעט גבינה ונתנו לו לשתות מבקבוק המים אשר היה בו קש. 

הוא שאב את המים לבדו ושתה עד שהספיק לו. 

"אתה לא הולך לשום מקום", אמרתי לו, "אתה חזק ותתגבר על הכל", הוספתי. 

"בסדר", ענה לי חלושות. 

"אני רואה שהוא אכל יפה", אמרה לפתע האחות שהביאה את האוכל וחזרה לראות מה המצב, "כנראה שהשפעתם עליו לטובה", הוסיפה וחזרה לסיבוב שלה. 

לא עזבתי את ידו החמה של אבא, רוצה להרגיש את חומו גם אם זה רק מבעד לכפפות הגומי. 

נשארנו לצידו עוד כמה רגעים כשלפתע הגיעה הרופאה. 

"אני מצטערת, אבל אתם צריכים לעזוב", אמרה בשקט. 

לא רציתי ללכת, רציתי להישאר לצידו של אבא כי ידעתי שהנוכחות שלנו לידו נותנת לו כח. 

לא רציתי ללכת כי הרגשתי שאם אלך עכשיו זה יהיה באמת הביקור האחרון. 

לא רציתי ללכת כי... 

הרופאה בדקה שוב את אבא, התפלאה איך הוא פתאום במצב מתקשר. 

"אדון כהן, אתה מרגיש בסדר?" 

"כן", ענה לה אבא בקול יציב, מביט בה ישירות, כאילו גייס כוחות חדשים. 

"קשה לך לנשום?", שאלה. 

"לא, אני בסדר", ענה לה. 

"אני שמה לך פה את כפתור ההתרעה אם תצטרך משהו", אמרה לו. 

"איפה?", שאל ואפילו סובב את ראשו לוודא שהוא יודע בדיוק איפה הכפתור נמצא. 

פתאום הבנתי שאבא עדיין חזק, למרות הכל, שהוא עדיין בתפקוד מלא של מוחו ורק גופו הוא זה שחלש ומסומם מהמורפיום. 

הבנתי שאבא שלי עדיין צלול במוחו כפי שהיה כל חייו, מח חד וערני. 

הבנתי שאבא שלי הוא הכי טוב בעולם בשבילי כפי שהיה תמיד. 

"אתם צריכים לעזוב עכשיו", אמרה שוב הרופאה, "מצטערת". 

"אבא, אנחנו צריכים ללכת", אמרתי בעצב. 

"לא", אמר אבא מגייס את כוחותיו האחרונים. 

"אתה לא רוצה שנלך?", שאלתי שוב. 

"לא", אמר בעצב. 

"אנחנו מוכרחים ללכת עכשיו, אבל נבוא שוב", הבטחתי, לא יודע מה יקרה בעתיד. 

ליטפתי את אבא ליטוף אחרון, אוחז בידו לשנייה נוספת ונפרדתי ממנו, הולך אחורה וממשיך להביט בו כמה שיכולתי בעודי עוקב אחר הרופאה לעבר תא הורדת הבגדים. 

"אוהב אותך אבא מתוק שלי, אל תלך לשום מקום, אתה חזק ותעבור גם את זה", חשבתי וניסיתי לשדר לאבא. 

הרופאה נעצרה לרגע, מביטה בנו. "אני מצטערת, אבל אני רוצה שתבינו שהוא כנראה לא יחזיק מעמד, המצב שלו קשה מאד", אמרה שוב, מנסה להעביר את המסר. 

"אני חושב שאת טועה", אמרתי לה, "זה שהוא ישן עם פה פתוח זה לא כי קשה לו לנשום, ככה הוא תמיד ישן כבר הרבה זמן", ניסיתי להסביר לה שאבא עדיין חזק ולא יכול להיות שזה הסוף. 

"אני מצטערת", אמרה שוב והשפילה את עיניה. 

יצאנו אל חדר ההלבשה, עצובים, עינינו דומעות והלב מתכווץ. הרופאה הסבירה לנו איך להוריד את החליפות הנוראיות ואנחנו חצי מבינים מה היא אומרת לנו כשאבא עדיין בראשינו וכל מה שרצינו זה להיות איתו שוב מעבר לקיר שהפריד בינינו. 

חזרתי הביתה שבור ובוכה, מרגיש שחלק ממני מתחיל להעלם. 

יום רביעי, בוקר הטלפון צלצל... 

אמא על הקו. 

"איך את מרגישה?", שאלתי. 

"אני חלשה", ענתה, מספרת לי על הפעם האחרונה שהייתה עם אבא באמבולנס כשיצא מבית החולים בפעם הקודמת. 

"אני רוצה ללכת לראות אותו היום שוב", אמרתי לה. 

"לא, אתה לא יכול ללכת, זה מסוכן מידי, גם ככה שהייתם שם זה היה מסוכן יותר מידי", אמרה לי. 

אמא, לא יכלה להגיע אתנו לביקור היות וחיכתה עדיין לתוצאת בדיקת קורונה שעשתה עקב האשפוז של אבא. 

"אני רוצה ללכת שוב", התעקשתי, מרגיש שאני חייב להיות ליד אבא היום. 

"אתה צריך להבין שזה כבר הסוף", ניסתה להסביר. 

"הוא צריך אותנו לידו כדי להחזיק מעמד", ניסיתי לטעון שוב. 

השיחה הסתיימה ללא הסכמה משני הצדדים. 

התקשרתי לאחי שמקבל את השיחות מבית החולים וביקשתי ממנו שהם מתקשרים שיגיד להם שאני רוצה לראות את אבא שוב. 

אחי גם ניסה להסביר לי שזה מסוכן ולא כדאי. 

אמרתי לו שיגיד להם. 

יום רביעי צהרים... 

"אמרת להם שאני רוצה לראות אותו שוב? נתת להם את הטלפון שלי?", שאלתי את אחי. 

"לא אמרתי להם" ענה לי, "זה מסוכן מידי", הוסיף. 

סיימתי את השיחה. 

ניסיתי לאתר את מספר הטלפון של מחלקת הקורונה, אך לא מצאתי אותו. 

התקשרתי למרכזייה של בית החולים. 

"אני מצטער, אך איננו יכולים לתת את המספר של המחלקה", ענה לי המרכזן. 

"אני רוצה שתבין, אבי במצב קריטי אני חייב ללכת לראות אותו" ניסיתי שוב. 

"אין ביקורים במחלקה הזו", אמר לי שוב. 

"אתמול הייתי שם", הסברתי, "נתנו לי להיכנס". 

"תנסה מחר בבוקר לדבר עם פניות הציבור, הם אולי יוכלו לעזור לך ולתאם שוב", סיים את השיחה עימי. 

יום רביעי, בסביבות אחת עשרה בלילה. 

הסתובבתי בבית חסר מנוחה, פתאום הרגשתי מועקה קשה וקושי בנשימה לכמה שניות, לא הבנתי מה קורה, חשבתי שזה בגלל הלחץ והתסכול שלא הצלחתי לראות את אבא היום. 

יום רביעי, אחת עשרה וחצי בלילה הטלפון מצלצל... 

"אמא, מה קורה?" 

"מה אתה חושב שקרה אם אני מצלצלת עכשיו?", ענתה אמה כשקולה שבור וחלש. 

"נגמר?", שאלתי רועד ומרגיש שרגליי כמעט ולא מחזיקות אותי. 

"כן, תהיה חזק, הגיע הזמן שאבא ינוח", ענתה אמא. 

לא היו לי יותר מילים להגיד, הרגשתי חלש ושעולמי חרב עליי. 

ניתקנו את השיחה והכאב החל לחלחל פנימה. 

אשתי ניגשה אליי והתחבקנו יחד כשאני נאחז בה לקבל קצת כח. 

למחרת נפרדנו ממך אבא. 

היה יום קשה וכואב. 

אני מצטער אבא שלא הצלחתי לחזור אליך למחרת כפי שהבטחתי לך. 

אני כל כך מצטער אבא שלא הייתי שם להחזיק את ידך שוב ולהיות עמך כשהיית צריך אותי לידך בזמן הכי חשוב. 

אני מצטער אבא שלא הייתי אתך בכל התקופה האחרונה בגלל הקורונה והסגרים. 

אני מצטער אבא שלא אמרתי לך מספיק פעמים כמה אני אוהב אותך ואיזה אבא מושלם היית לי. 

אני נפרד ממך אבא בעולם הזה, אבל יודע שתמיד תהיה איתי עד יומי האחרון בליבי, בנשמתי ובכל נשימה שאקח לתוכי. 

אני יודע אבא שתמיד תשמור עלינו כפי ששמרת עד היום ואמשיך לדבר אליך ולספר לך עלינו. 

אני יודע שתמיד היינו מחוברים ותמיד הרגשנו אחד את השני גם כשהיינו רחוקים. אתה היית האבא המושלם בשבילי והחיוך שלך תמיד יהיה נצור בליבי. 

אני תמיד אהיה הילד הקטן שלך כפי שקראת לי, אבא שלי. 

אני אוהב אותך אבא יקר שלי, אוהב אותך הכי בעולם!!! 

שלום אבא יקר, אתה קרן השמש שלי...